גליון 83 - יולי 2020
הקיץ מפליגים בישראל...
הגליון הדיגטאלי של כחול!
תורידו לנייד ותיקראו אותו בכל מקום!



 
דף הבית > סיפורים מהים > חגיגה באיקריה
חגיגה באיקריה
מאת עופר פיין
 אולגה רוקדת לאט, בארבע בבוקר, המצח שלה ישר למעלה ועליו כוס עם יין אדום. היא לקחה אותי בהפתעה, שמה את הכוס בדיוק כשהפניתי מבט הצידה, לכיוון שני הקפטנים. שנינו יחפים והזמרת שלנו התיישבה ליד השולחן, מיקרופון ביד. הקול שלה מלווה את התנועות של אולגה, או ההיפך.. חצי מהכפר מסביבנו, כל הגילים, בשר ויין על השולחנות.

הקהל מהופנט, כל העיניים על הכוס של אולגה, הקצב מתגבר, מוזיקה יוונית כמובן, הקהל מצטרף, מחיאות כפיים, ו.... הכוס נופלת ומתנפצת לרסיסים .. אנחנו נעצרים, יחפים, נועצים מבט שיכור האחד בשנייה, קצת מתנדנדים. כולם מזנקים לסלק את הזכוכיות, ומוזגים עוד יין. אנחנו שלושה ישראלים, מרגישים מחוברים לאנשים, למרות שהם ביניהם לא מפסיקים לדבר ביוונית, אבל הריקודים, המוזיקה והאנגלית הטובה של חלק מהם, משמשים גשר בין תרבויות.

אז איך הגעתי בסוף למצב שאני יושב על הרצפה, הלום יין, יחף (הנעליים זרוקות ביער), מוקף יוונים מקומיים מכל הגילים, ובעלת המכולת רוקדת לי מעל הראש? (ועוד יווני בלי חולצה מנסה בכוח להוריד גם לי את החולצה..). צריך לשאול את ישראל ואת אודי מהצד הישראלי, ואת קפטן מנולי ושתי הנשים שלו, שכרגע אנחנו מנועים מלפרסם את שמותיהן, וגם את קפטן קוסטה עם אשתו אולגה, ואת רקדנית העל וולי מהצד היווני, וכמובן גם את פופי מהמכולת, שהיא גם המסעדה וגם נקודת המפגש וגם החצר של הכנסייה.

האי היווני איקריה (Ikaria ), הנמצא במזרח הים האגאיי ממערב לאי סאמוס, משך אותי מאז שקראתי על אזורים בעולם בהם מאריכים ימים מעבר לממוצע.. מבט ראשון במפה לא מושך במיוחד. החופים נראים ישרים, כמעט ללא מפרצים, ההרים בצד הדרומי גבוהים, יורדים ישר לים, איך אפשר בכלל לגור פה? איפה אפשר לעגון? המקום נמצא במרכז אזור המלטמי בקיץ, סחוף רוחות ושפריצים מלוחים.. הרוחות מתחילות בשלושים קשר ומתגברות..

בכל זאת הפלגנו לכאן שלוש פעמים בקיץ 2018. גדעון ורוחלה, כנעני ומיכה, ישראל ואודי, והפעם אורי (שכותב בכחול את המדור המשפטי), חגי (חבר יקר ממכמורת) ואני. באנו ממיקונוס, והחלטנו להמר על מעגן קטן, כ 8 מייל מזרחית לפינה הדרומית מערבית של האי,  Magganitiשמו (37 מעלות 33.3 דקות צפון 26 מעלות 7 דקות מזרח). המעגן ברוחב כ 50 מטר, מהרציף עד לסלעים שמתחת למים בצד המערבי, סירות דיג בכניסה, ורציף אחד להיקשרות "לונגסייד", אם במקרה הוא פנוי. אי אפשר לזרוק עוגן כי זה יחסום את כל המעגן. הרוח כמעט נגדית, יורדת מההר מעל 30 קשר, עם משבים משתנים. בקיצור, הימור. הפעם פוסידון חייך אלינו והצלחנו, קשורים ממש מאחורי הferry  הקטן המקומי, המקשר את מעט המעגנים של דרום איקריה. השתמשנו באמרה "חבלים ארוכים, שינה ארוכה.." שהמצאנו באחת ההפלגות, וזהו, קשורים ומוכנים להתחיל לגלות את האי. דרך אגב, אם אנחנו כבר באמרות, מה דעתכם על שם לסירה: "אם אתה כבר למטה"?

נחזור לאיקריה, יורדים מהיאכטה, הולכים כמה צעדים עד קצה הרציף, ואם רוצים להמשיך - עליה תלולה! כל הכפר בנוי על עליות תלולות, אם רוצים משהו כלשהו, בירה, בורג, עגבנייה, ביצה.. צריך לטפס בעליה, צריך להתאמץ.. ואם רוצים עציץ בזיליקום? - בכלל קשה.. גם המכוניות שמעיזות לחצות את האי ולהגיע למטה למעגן, מוצאות את עצמן במצבים של סכנה ברורה ומיידית. מנועים קטנים וצמיגים שחוקים לא ממש מומלצים כאן.. בואו נגיד שבהמשך ההפלגה שמנו לב ששבילי העפר של האי השכן, סאמוס, הם הרבה יותר מסודרים ובטוחים מהכבישים הראשיים באיקריה. אם שרדתם את העלייה מהמעגן, תמצאו את עצמכם נוסעים בכביש מתפורר בלי מעקה, מעל תהום של מאות מטרים עד הים. הנוף משגע, אבל הפחד משתק..

אז מה קורה כאן? איך חיים כאן הרבה יותר מהממוצע? בכתבה של נשיונל גיאוגרפיק על ה"אזורים הכחולים" שעל כדור הארץ (ככה נקראים האזורים בהם מאריכים חיים, כי החוקרים סימנו אותם בעט כחולה), התשובות כללו חברויות ארוכות שנים (עליהן עוד נדבר), פעילות גופנית (העליות), מזון בריא (ים תיכוני) וחשוב מאד - מטרה בחיים! (הם כותבים "purpose in life"). במכולת של פופי (popi) פגשנו את ליאו, המכונה ליאונידיס. אין לנו מושג בן כמה הוא, אבל כל בוקר ישבנו לשתות תה והוא הגיע, המקור שלנו להתרחשויות באי. הוא עבד כל החיים בפנסילבניה, ארה"ב, בנה בתים. עכשיו חזר הביתה, לאיקריה. כמוהו יש לא מעט, אבל יש גם תופעה אחרת - חברים מילדות שחוזרים כל קיץ בחבורות, ולא לשבוע ולא לשבועיים. הם באים בקיץ לכמה חודשים, יונקים את האוויר, את ההרים, את הים, אבל בעיקר את החברויות. כמעט כל יום הם מארגנים מסיבת ריקודים. השיטה פשוטה וזולה - מסכמים כל פעם עם מסעדה אחרת, מזמינים נגן בוזוקי או כינור מהחברה', זמרת מקומית, וקדימה - יש מסיבה. כל אחד משלם קצת על האוכל, מזמין יין לשכנים לשולחן, ומתקדמים..

בקיץ שעבר (2018) נמשכנו לפה שלוש פעמים, כל פעם בהרכב קצת שונה, ובכל פעם גילינו עוד טפח. ה"עיר" הדרומית נקראת Kirykos והיא נמצאת כ 10 מייל מזרחה למעגן Magganiti, כלומר יש לאן לברוח אם לא הולך ב Magganiti. ב Kirykos העניינים יותר רגועים מבחינה ימית כי יש מרינה חדשה ליד המעגן הישן. מבחינת shelter המרינה על הכיפק, רק זוכרים את תיאור הכבישים של האי? אז לפחות בקיץ הקודם היו מים רק לפעמים וחשמל אולי.., אפשר לראות יאכטונרים בכל שעות היום מנסים לפתוח ברזים.. אולי עכשיו? בסוף גילינו שלפעמים ב 9 בבוקר פותחים את המים לשעתיים, אף אחד לא הצליח להבין למה ואת מי שואלים בענייני המרינה.. כנ"ל בענייני ה Coast Guard.., רשמית אמורים לדווח שהגענו לאי, אז ניסינו.. עלינו, ירדנו, נכנסנו למשרד, יצאנו, ככה לא מעט זמן, לא נעים להגיד כמה. כאן המקום להרחיב על המושג זמן (תורת היחסות, זוכרים?)

אז ככה, ניסינו לשכור רכב בבוקר, סגור.. אחר כך, סגור.. בצהריים, סגור.. אחה"צ, סגור..(ברור ששאלנו את השכנים, אבל תמיד התשובה דומה - ייפתח כשייפתח..) כנ"ל בחנות של אביזרי יאכטות וגם בעסקים נוספים, באמצע השבוע.. בתי הקפה והמסעדות דווקא פתוחים ואפילו כיף לבלות בהם, יש גם Wi-Fi.. אז מה עם השוטר? ומה עם השכרת רכב? את השוטר תפסנו במקרה ברחוב לפי המדים והרכב אחה"צ. "אנחנו יאכטה חדשה באי, מחפשים להירשם.." מחזיר מבט קצת ישנוני "אני צריך קפה" לא ידענו מה לענות "תעלו למשרד", "היינו" ענינו, "תעלו, אני צריך קפה", עלה על אופנוע ונעלם, הרכב עם כיתוב Coast Guard נשאר מיותם.. עלינו למשרד, חיכינו.. הגיע אחרי זמן, לא יודעים כמה.. והשכרת הרכב? נפתח ב 9 בערב.. שכרנו.. ככה זה באיקריה, ועוד ב"עיר הגדולה"..

החלק הצפוני של האי הוא כמו ארץ אחרת, אחרי שעוברים את ההרים, האי משתפל למישור הצפוני, יש עיר עם נמל, (Evdilos), יש חופים נפלאים, רחבים, חוליים, עם צל עצים ומים צלולים. אפילו קצת מלונות. וגם שדה תעופה, בחלק המזרחי למעלה על ההר. הנחיתה די דרמטית, כי באים מעל הים ישר למסלול שמתחיל כמעט מהצוק. מי שחושב על מונית או השכרת רכב, יש בשדה התעופה. יש גם מעגן נוסף, עמוק, מערבית ל Evdilos.

החלטנו לטייל עם הרכב באי. אנחנו אוהבים יין ויקבים, אז חיפשנו ומצאנו. יקב Afianes נמצא בגובה 800 מטר, מעל הכפר Raches. הדרך לשם נהדרת, כביש צר, הרבה ירוק בצדדים, כחול קצת רחוק, והפעם בלי הצוקים המפחידים ישר לים. הכפר עצמו רומז לך שכיף להישאר הרבה הרבה זמן. בתי קפה קטנים ומנומנמים, אבל עם מגע והרגשה מודרנית/חברתית פתוחה ומזמינה.. נכנסנו לחנות היינות וכך גילינו שיש יקב קרוב. ביקב דווקא התנהגנו בניגוד לרוב תושבי האי - מיהרנו.. כי הערב התקרב ופחדנו לעבור את ההרים בנהיגה בחושך..

למרות שמיהרנו התקבלנו מאד יפה על ידי Maria. היא ובעלה ניקוס ייסדו את היקב העכשווי, בו שילבו שיטות ייצור קדומות (כדי חרס קבורים באדמה) עם שיטות מודרניות. זכינו לסיור מקיף אבל מהיר, וטעימות קצרות אבל איכותיות.. מסתבר שהגפנים עברו מדור לדור, עוד מתקופת הומרוס, והן מזן שהוא ייחודי לאיקריה, זן Fokiano. היין זכה לפרסים בינלאומיים לא מעטים אבל בענייני טעם כדאי שכל אדם ישפוט בעצמו, רק נאמר שכמו כל דבר באי הזה, גם היין מיוחד. ואנחנו? קנינו כמה בקבוקים, ומריה אפילו הוסיפה אחד במתנה.

נחזור למסיבה שלנו ב Magganiti. את הקפטנים, הנשים והחברים פגשנו על הרציף שלנו, ביום שלפני המסיבה. הם ישבו במעין גומחה שצמודה לרציף, בחבורה קטנה שנראתה כמו תערובת של "פרלמנט" ומסיבת רציף. הם שידרו רוגע ושלווה, נינוחות וצחוקים של אנשים שמכירים אחד את השני שנים רבות ומרגישים טוב ביחד. עצם זה שקצת האטנו את צעדינו לידם היה מספיק כדי לפתוח בשיחה ולקבל הזמנה להצטרף אליהם. ישבנו איתם על הרציף והבנו שהקפטנים פרשו מחיים ארוכים על הים כקפטנים אמיתיים של אניות גדולות. אחד מהם, קוסטה, עבר אירוע מוחי והתקשה ללכת ולדבר. בזכותו ראינו את אחד הדברים היפים ביותר שאיקריה יודעת לתת, את העזרה ההדדית. אנשים רבים התנדבו כל הזמן לעזור לו בכל תנועה שהוא ביקש לעשות. עזרו לו לעבור לכיסא, למכונית, לשירותים. ישבו סביבו, הקשיבו לו, עזרו לו לאכול ולשתות, פשוט תענוג לעיניים וללב. כמובן שהוא היה גם במסיבה, אבל לריקודים הוא שלח את החבר שלו, קפטן מנולי.

הקפטנים מנולי וקוסטה היו קצת ביישנים, טיפה עצורים, אבל הנשים שלהם בכלל לא. כאן למדנו שאגדת שבירת הצלחות היא קטנה ועלובה לעומת מה שהן יודעות באמת לעשות בארבע בבוקר. הן גוררות כסאות, מטפסות עליהם, גונבות וזורקות נעליים, דופקות על הרצפה, מתגלגלות עליה, גוררות את הגברים הביישנים, והכל בקצב הנכון, בריתמוס מתמשך, ממכר.

העניין הוא שגם מסיבה יוונית צריכה להתחיל מאיזושהי נקודה, והפעם הנקודה הזאת הייתה ישראל, החבר שלנו, שעורר את המסיבה והקים את כולם. מצאנו את המקום רק בחצות, אחרי חיפוש בהרים בעזרת האוזניים, כי אמרו לנו ללכת לכיוון המוזיקה. בואו נאמר שחושך ועליות והרים הם מתכון קצת קשוח לחיפושי מסיבות. בסוף מצאנו. מסעדה מבודדת, מופרדת מעט מבתי הכפר והמוזיקה אמנם בוקעת ממנה. הצצנו פנימה, אולם פתוח, שולחנות עמוסים, בשר, יין ואנשים, אבל רחבת הריקודים ריקה! אודי ואני כמעט הסתובבנו אחורה, מוכנים לברוח מרוב ביישנות אבל ישראל לתדהמתנו ולתדהמת כל הכפר, פרש מיד ידיים לצדדים ונכנס בצעדי ריקוד ישר לאמצע הרחבה, לעיני כל הכפר! "מה אעשה?" חשבתי כנראה, אבל הרגליים והידיים שלי חשבו אחרת, נכנסתי מיד אחרי ישראל, פרשתי ידיים לצדדים והצטרפתי אליו, כי לא נוטשים חבר ברגע האמת. לא עברה חצי דקה, ההלם התפוגג, ומיד קמו כל הנשים של הקפטנים והצטרפו אלינו. וככה התעוררה המסיבה והתגברה והתגברה עד שכמעט כל הכיסאות נשארו ריקים וכל הכפר רקד בכל מיני סגנונות, כולל שורות ארוכות שיצאו לחצר וחזרו פנימה, יחד עם אודי שלנו.

אז מה למדנו בנושא אריכות החיים באיקריה? תשמרו על חברויות ארוכות שנים ותטפחו אותן, תשמרו אחד על השני, תחפשו מדרגות במקום מעליות, תאכלו הרבה סלט וגם קחו את הזמן לאט, תעצמו עיניים ותשאלו את עצמכם "מה הייעוד שלי בחיים?",  ותרקדו סירטאקי עם הידיים פרושות עד הסוף לצדדים והמצח בשמיים.

 

לרכישת מנוי לחצו באמצעות PAYPAL לחצו על הקישור למטה.

העיתון ישלח לכתובת שתזינו באתר PAYPAL.
נודה על הזנת מספר טלפון על מנת שנוכל לחזור אליכם במידת הצורך.

תגובות
שם הכותב
כותרת

טוען תגובות..
© כל הזכויות שמורות | טלפון: 03-6950950 | פקס: 03-6957282
<